בגיל 43, עמדתי מול המראה בבוקר ושאלתי את עצמי שאלה שלא הצלחתי לנסח: מה השתנה? הכול היה בסדר על הנייר. ישנתי, אכלתי, עבדתי. אבל משהו לא היה אותו דבר.
חיפשתי "גיל המעבר" ביוטיוב ואחרי צפייה בכמה סרטונים, הגעתי למסקנה שאני עדיין לא שם. כך חשבתי. רק שנתיים אחר כך, כשהחלו גלי החום, הרופאה אמרה לי: "את בפרימנופאוזה כבר תקופה." גיל המעבר לא מתחיל ב-50. לפעמים הוא כבר שם ב-40.
פרימנופאוזה היא השלב שלפני גיל המעבר הרשמי. זה הזמן שבו רמות האסטרוגן והפרוגסטרון מתחילות להתנדנד ולרדת בהדרגה, לפני שהמחזור עוצר לגמרי.
גיל המעבר "הרשמי" מוגדר כ-12 חודשים ברצף ללא מחזור. הפרימנופאוזה יכולה להתחיל 4 עד 10 שנים לפני הרגע הזה.
כלומר: אישה שגיל המעבר יגיע אליה ב-51, יכולה להיות בפרימנופאוזה כבר מגיל 41-42. ולפעמים גם מוקדם יותר.
הסימנים של הפרימנופאוזה לא תמיד דומים למה שדמיינו. הם לפעמים עדינים, מתחבאים, ומאוד קל להסביר אותם "בכל מיני דברים אחרים":
מחזור שנהיה פחות סדיר, קצר יותר, ארוך יותר, כבד יותר או קל יותר. לפעמים מדלג חודשיים ואז חוזר בעוצמה כפולה.
קשה להירדם, מתעוררים בלילה, קמים עייפות. עוד לפני גלי החום הקלאסיים.
עצבנות שמגיעה מאין. בכי על דברים קטנים. תחושה של "לא אני" שלא קשורה לאירוע ספציפי.
ישנת שבע שעות? עדיין עייפה. הגוף מרגיש כבד. האנרגיה של פעם לא שם.
לא דרמטית, לא בהכרח מורגשת מדי, אבל יש תחושה שמשהו השתנה גם שם.
מיגרנות שלא היו קודם, או כאלה שהחמירו.
אין בדיקה אחת שאומרת "את בפרימנופאוזה". רמות ה-FSH (הורמון מגרה זקיק) יכולות להצביע על שינוי, אבל הן משתנות מיום ליום בשלב הזה ולכן לא מספיקות לבדן.
התמונה המלאה מתקבלת מהשילוב: גיל, סימנים, היסטוריה משפחתית, ושיחה עם רופאה שמתמחה בגינקולוגיה או בגיל המעבר.
כי כשיודעים, יכולים להתכונן. לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה.
יכולים להתחיל לשים לב לתזונה, לשינה, לפעילות גופנית. לשאול את הרופאה שאלות שלא שאלנו קודם. לא להתבלבל ולחשוב שמשהו "לא בסדר" איתנו.
כי הכי מבאס הוא לחיות שנים עם תסמינים ולחשוב שהן עצלניות, חלשות, או "סתם לחוצות". כשבאמת מה שקורה הוא שהגוף עובר שינוי שיש לו שם, הסבר, ודרכי התמודדות.
שמה שאני מרגישה הוא אמיתי. שזה לא בראש שלי. שיש נשים רבות מאוד שמרגישות בדיוק אותו דבר ולא מדברות על זה. ושיש מה לעשות.
הידיעה הזו, לבדה, שווה המון.
שלך,
ענבל
המאמר הזה הוא למטרות מידע בלבד. לאבחון ולטיפול, חשוב לפנות לרופאה.