הבעיה בגיל המעבר היא שלא תמיד רואים עלייך שאת לא מרגישה טוב.

אין גבס.
אין חום.
אין נזלת.

יש פשוט אישה שממשיכה לתפקד, בזמן שהגוף והראש שלה מבקשים ממנה לעצור.

ולכי תסבירי את זה.
לכי תסבירי שאת פשוט מותשת.
לא כי היה לך לילה אחד גרוע.
אלא כי כבר תקופה את לא באמת ישנה כמו שצריך.
לכי תסבירי שאת יכולה להיות לילה שלם במיטה ולקום בבוקר כאילו בכלל לא נחת.

לכי תסבירי שהראש שלך, שפעם היה חד ומהיר, פתאום מרגיש אחרת.
שאת נכנסת לחדר ושוכחת למה.
שאת פותחת משהו במחשב ואז לא זוכרת מה רצית לעשות.
שאת צריכה לכתוב לעצמך דברים שפעם פשוט זכרת.

ערפל מוחי זה דבר אמיתי.
ממש אמיתי.

וזה מאתגר.
כי אני מכירה את עצמי כאישה שמתקתקת.
משימות.
אנשים.
פרויקטים.
בעיות.
החלטות.
אני רגילה להחזיק המון דברים במקביל.
רגילה להיות חדה.
רגילה לזכור.
רגילה להספיק.

ופתאום יש ימים שבהם כל דבר דורש ממני יותר.
יותר ריכוז.
יותר סבלנות.
יותר אנרגיה.
והחיים, כמובן, לא נעשו פחות עמוסים.
גם העבודה לא.
להפך.

נדמה לפעמים שהכול רק הולך וגדל, נהיה מורכב יותר, מהיר יותר, דורש יותר.
ובתוך כל זה יש גם מיליון מחשבות.

על הגוף.
על הגיל.
על הזמן.
על הילדים שגדלים.
על ההורים שמתבגרים.
על מה עוד אני רוצה להספיק.
על מי הייתי.
על מי אני עכשיו.
ועל מי אני עוד רוצה להיות.

ולפעמים באמת קשה לי לדעת מה בדיוק מתיש אותי.
חוסר השינה?
העומס?
השחיקה?
ההורמונים?
המחשבות שלא מפסיקות?
או שאולי הכול ביחד.

ומה שהכי מוזר זה שמבחוץ את עדיין נראית בסדר.
את קמה.
מתלבשת.
עובדת.
מנהלת.
עונה.
פותרת.
קונה.
מסדרת.
דואגת לכולם.

אז מבחוץ הכול ממשיך.
אבל בפנים לפעמים יש פער גדול בין
“אני מתפקדת”
לבין
“אני מרגישה טוב”.

ואני חושבת שהרבה נשים בגיל המעבר מכירות את הפער הזה.
גם את המשפט הזה שרץ בראש:
אבל תמיד הייתי מסוגלת.
תמיד הסתדרתי.
תמיד החזקתי.

אז למה עכשיו זה מרגיש יותר קשה?

ואולי זו אחת השאלות שאני מתחילה לשאול את עצמי אחרת.

פעם הייתי שואלת:
איך אני ממשיכה לתפקד כרגיל?

והיום אני מנסה לשאול:
מה אני הכי צריכה כרגע?

לא תמיד יש לי תשובה.
אבל אני מרגישה שמשהו בי מבקש להאט.
להקשיב.
לבדוק.
לשאול.
לא לברוח.
לא לזרוק הכול.
לא להפסיק לעשות.
רק לא להמשיך על אוטומט כאילו שום דבר לא השתנה.
כי משהו השתנה.
בגוף.
בראש.
ובאישה שאני היום.

זה בדיוק למה כתבתי את “לא גברת, גיבורה!”.

כתבתי אותו מתוך המקומות האלה בדיוק.
מתוך ה־
“מה עובר עליי?”
“למה אני לא מרגישה אני?”
“למה אף אחת לא הכינה אותי לזה?”

כתבתי אותו כי אני זוכרת כמה מבלבל זה להרגיש שמשהו בך השתנה, אבל לא לדעת להסביר מה.
וכמה חשוב שמישהי תגיד לך:
את לא משתגעת.
את משתנה.

והאירוניה היא שלפעמים גם אני, שכתבתי את המילים האלה, צריכה לחזור ולקרוא אותן שוב.
להיזכר שהספר הזה לא נכתב רק בשביל “נשים אחרות”.
הוא נכתב קודם בשבילי.
בשביל ימים כאלה בדיוק.

אולי אנחנו לא צריכות להילחם כל הזמן במה שמשתנה.
אולי אנחנו צריכות ללמוד להכיר מחדש את הגוף, את הראש ואת האישה שאנחנו עכשיו.

אני עדיין לומדת.
והשבוע קיבלתי על זה תזכורת די חזקה.

אז אם גם את “בסדר”, אבל לא ממש בסדר,
אם את מתפקדת, אבל זה עולה לך הרבה יותר מבעבר,
אם גם את לפעמים מסתכלת על עצמך וחושבת:
מה קרה לי?
רק שתדעי שאת ממש לא היחידה.

אז החלטתי שאני עושה רגע את מה שאני אומרת לאחרות לעשות.
לקחתי לי יומיים פסק זמן.
נשארתי בבית.
קצת לנשום.
קצת לנוח.
קצת להקשיב למה שהגוף שלי מנסה להגיד לי כבר זמן מה.
וקצת פשוט להיות עם עצמי.
מתחת לפוך, כמובן.
ועם ספר שכתבה מישהי שמכירה אותי די מקרוב. 😅