הנפש מתחילה ללחוש
אחרי שהבנת ש"משהו קורה" בגוף, מגיע השלב הבא:
הבלבול נרגע קצת, אבל מתחיל רעש חדש – בתוכך.
פתאום את פחות סבלנית. יותר עצבנית ודאגנית.
יש ימים שאת מרגישה שאת בקצה של קצה היכולת הרגשית שלך,
ואם מישהו עוד ישאל "הכול בסדר?" את עלולה לפרוץ בבכי, או בצעקה. או גם וגם.
ברוכה הבאה לשלב שבו צרכי הביטחון עולים אל פני השטח:
רצון ליציבות. וודאות. גבולות. אוויר.
את צריכה שישמרו גם עלייך, לא רק את על כולם.
השלב השני במפת הדרכים, מדבר על הנפש ועל הצורך בביטחון ובשקט נפשי. כאן עולה השאלה - עם כל השינויים והסערות, איך אני חוזרת להרגיש אני?
🧠שאלות לעצמך (בלי פילטרים):
📝 כתבי ביומן, בנייד, או סתם בלב. העיקר שתהיי כנה.
- מתי בפעם האחרונה הרגשתי אני?
- אילו תכונות בי אני הכי מתגעגעת אליהן?
- באיזו סיטואציה לאחרונה נעלמתי לעצמי? ואיפה דווקא הצלחתי לצוץ מחדש?
- אם הייתי פוגשת את עצמי בגיל 30, מה הייתי רוצה להגיד לה?
📝 כל ערב, לפני השינה – רשמי שלושה רגעים שבהם הרגשת חוסר שקט. וליד כל אחד, נסי לנסח מה היית רוצה שיקרה במקום.
כשתסיימי – קראי את הרשימה שלך. היא המפה לצרכים שלך.
💡תרגילי מודעות עצמית:
✨לשהות עם התחושה
לא לברוח.
לא לחפש הסחות.
לשבת רגע. לנשום לתוך מה שיש.
ולשאול:
"מה באת ללמד אותי?"
נשימה אחת, מבט אחד פנימה, ואת כבר צעד קדימה.
✨להעז להיות פגיעה זה האומץ האמיתי
כתבי לעצמך בכל יום משפט אחד אמיתי, חשוף, קטן:
- "אני עייפה מלהיות חזקה."
- "היום הרגשתי לא שייכת."
- "אני לא בטוחה בעצמי."
וכשזה יוצא, פתאום זה קטן יותר. פחות שולט בך.
✨מילים הן לחש קסמים
כל מילה שאת אומרת לעצמך היא כמו לחש. בחרי אותן בזהירות.
שימי לב לדיבור הפנימי שלך.
במקום: "אני על הפנים",
תגידי: "אני בתהליך של חזרה לעצמי."
ובמקום: "עבר זמני",
תגידי: "העונה משתנה אבל אני עדיין בפרק המרכזי של חיי."
✨הומור זה טיפול
"אם את כבר נשברת, לפחות תעשי מזה סטנדאפ." - עליזה שנקין
מה את יכולה לעשות?
כתבי לעצמך פסקה קטנה בסגנון קטע סטנדאפ:
על הבכי מהפרסומת בטלוויזיה, על הריב איתו בגלל ההורמונים, על זה שהמראה עושה לך פרצופים.
כשתתחילי לצחוק על עצמך, תחזרי להרגיש אותך.
✨"מכתב לעצמי כשאני נעלמת"
כתבי משפט פתיחה כמו:
"אהובה שלי, אני יודעת שאת מרגישה עכשיו מרחפת, שקופה, זרה לעצמך…"
והמשיכי משם כמו לחברה הכי טובה.
חמלה, הבנה, אולי אפילו קצת צחוק עצמי – זה החומר שמרפא.
✨״לְרַכֵּךְ את המבט, לְרַפֵּא את הסיפור״
מה אני רואה – או מה אני בוחרת לראות?
השראה מרנה בראון:
"הבושה חיה בשקט. היא אוהבת סודיות. אבל כשאנחנו נותנות לה שם ומביאות אותה לאור, היא מאבדת מכוחה."
שאלי את עצמך:
- כשאני עומדת מול המראה – מה המילים הראשונות שעולות לי בראש?
- של מי הקול שאני שומעת? שלי, או של מישהי שפעם אמרה לי משהו שהאמנתי לו יותר מדי?
תרגול:
עמדי מול מראה, הביטי בעצמך בעיניים, ובלי לגעת בפגמים – תני לעצמך שלוש מחמאות שלא קשורות למראה החיצוני.
לדוגמה:
- "את מתמודדת כל כך יפה עם החיים",
- "אני רואה אותך. את אמיצה",
- "אני גאה בדרך שעשית".
עשי את זה מדי יום – כמו לצחצח שיניים. אבל לנשמה.
🌱תובנות:
את לא לבד.
התחושות שאת חווה – הן לא סוף הסיפור. הן רק דף אמצע.
את נולדת מחדש, גם אם זה מרגיש בינתיים כמו בלאגן.
😅ומה יש לעליזה שנקין לומר על שלב הביטחון:
"תראי, כשאני הגעתי לשלב הזה, הרגשתי כמו מערכת אזעקה בלי שלט.
כל דבר קטן היה מפעיל אותי – הילדה לא ענתה, הבעל שכח לקנות חלב, המנהל כתב 'אפשר שיחה קצרה?' – ואני כבר מחפשת איפה הממ"ד.
ואז הבנתי – אני לא צריכה להיות המאבטחת של כולם 24/7.
מותר לי גם לבקש שמישהו ישמור עליי.
אז בניתי לי כללים פשוטים:
- טלפון על שקט אחרי עשר,
- 'לא' חד־משמעי כשאין לי כוח,
- וחיבוק לעצמי במקום אשמה.
ובסוף – אנחנו ביחד בזה.
עם הדאגות, עם הצחוקים, עם השיחות ב־3 בלילה מול המקרר.
כי גם אם הקרקע קצת רועדת – אנחנו יכולות להיות זו הגב של זו." ✨
👣מה השלב הבא במפת הדרכים?
סיימת את שלב 2 במסע שלך!
למדת להקשיב לא רק לגוף, אלא גם לתחושת השקט הפנימית,
הצבת גבולות, זיהית את הטריגרים שלך, ובנית לעצמך עוגנים קטנים של יציבות.
כשאת מתחילה להרגיש קצת יותר שקט מבפנים,
הקול הפנימי שלך מתחיל לבקש שייכות, אחווה, וחיבור רגשי.
זה הזמן שלך לעלות לשלב הבא במפת הדרכים.
רוצה להמשיך לשלב הבא?
👉 שייכות, אחוות נשים, חיבור רגשי – הגיע הזמן לזוז מהישרדות... לחיבורים.
